מדוע קשר עם הבורא מתחיל ביראה?
חסידות חב״ד, בהמשך לתורות שהבעש״ט החיה מחדש בראשית המאה ה־18, מסבירה שהנשמה היא החלק שבנו המסוגל להכיר את הבורא, לחוש יראה ואהבה כלפיו, ולבטא טוב באמצעות האופן שבו אנו חיים.
קשר עם הבורא מתחיל ביראה.
יראה היא מודעות שאדם חש וחווה:
״אני חי עכשיו לפני הבורא האין־סופי.״
היראה כוללת פליאה, מפני שהבורא מחזיק את הקיום בכל רגע ורגע, וחוכמתו עולה בהרבה על מה שביכולתנו להבין במלואו.
היא כוללת ענווה, מפני שאיננו המקור, איננו רואים את התמונה כולה, והמציאות אינה נתונה לשליטתנו.
והיא כוללת גם פחד בריא, מפני שלבחירות שלנו יש ממשות ומשמעות.
לפני שהיראה נעשית תחושה ממשית, אדם יכול להחזיק ברעיונות, באמונות, בדעות ובטיעונים על הבורא, בלי לחוש עדיין שהוא חי בנוכחותו.
עם אדם אחר, קשר מתחיל לעיתים קרובות בסקרנות.
עם הבורא האין־סופי, קשר מתחיל ביראה.
---
ואז האמון משנה את מה שקורה בהמשך.
כשאתה בוטח בכך שהבורא טוב, היראה יכולה לעורר אהבה.
האהבה כוללת שמחה, מפני שחלק מטובו ומקרבתו כבר מתגלים. ככל שהיראה, האמון והאהבה מעמיקים, הם עשויים לאפשר פתיחות ואינטימיות גדולות יותר עם הבורא. אינטימיות זו יכולה לכלול גם עצב, כשמבחינים בכמה עוד מטובו יכול להתגלות.
העצב הזה הופך לגעגוע:
״אני רוצה להכיר אותך יותר.״
״אני רוצה לחוש את קרבתך ביתר בהירות.״
״אני רוצה שיותר מטובך יתגלה.״
העצב יכול גם להעמיק את היראה, מפני שהוא גורם לך להתבונן ביתר תשומת לב בבורא, בתכליתו ובמה שהבחירות שלך יכולות לסייע לגלות.
לכן שמחה עמוקה ועצב עמוק יכולים להתקיים בתוך אותה קרבה.
ילד מתרחק באופן טבעי מהורה כשהקשר אינו מביא עמו שמחה; לכן גם החיים הרוחניים זקוקים לשמחה בטוב ובקרבה שכבר קיימים.
---
מה הנשמה אינה יכולה לגלות בעולם הנשמות?
בעולם הנשמות אין סבל גופני או הנאה גופנית.
אינך חי עוד דרך גוף פיזי, אך עדיין יש לך אישיות ואתה חווה רגשות.
הנשמה יכולה לחוות קרבה לבורא, לדעת שהיא שייכת ולהרגיש שמחה על המקום שממנו באה.
אבל קרבה טבעית עלולה להסתיר דבר עמוק יותר.
אם הנשמה מרגישה קרובה משום שטבעה הרוחני מכוון אותה באופן טבעי אל הבורא, היא עדיין אינה חווה במלואה דבר שיכול להתברר רק מתוך הסתר:
״לא נבחרתי מפני שאני מרגיש קדוש.״
״לא נבחרתי מפני שאני מבין.״
״לא נבחרתי מפני שהרווחתי את הקשר.״
״נבחרתי מעבר לכל סיבה שאני יכול להסביר, לשם קשר ואחריות.״
את זאת אפשר לגלות בתוך החיים הגופניים.
---
הגוף מציב את הנשמה בתוך עולם שבו המודעות הטבעית שלה יכולה להסתתר.
אדם יכול לחוות חשכה, קהות רגשית, קנאה, פחד, כאב, הסחות דעת, בושה ודפוסי הישרדות כמו ריצוי אחרים, הימנעות, שליטה או פגיעה והתעללות.
קהות רגשית פירושה שמערכת העצבים מפסיקה לחוש רגשות מסוימים בעוצמה רבה כל כך.
אדם וחוה מראים מה קורה כאשר הבושה נכנסת לקשר הזה.
הם חדלו להרגיש שהם יכולים לחיות בכנות לפני הבורא, ולכן הסתתרו.
אותו דפוס חוזר בכל פעם שהבושה אומרת לאדם:
״אם יראו את האמת עליי, כבר לא ירצו בי.״
---
אבל ההסתר יוצר אפשרות לגלות סוג עמוק יותר של קשר.
אפשר ללמוד:
״הבורא מחזיק בי לא מפני שאני מרגיש קדוש, מבין הכול או ראוי לכך, אלא מפני שהוא בחר בי מעבר לכל סיבה שאני יכול להסביר, לשם קשר ואחריות.״
הקבלה משתמשת במונח ״צמצום״ כדי לתאר את הסתרת נוכחותו הגלויה של הבורא.
החסידות מסבירה כיצד ההסתר הזה יוצר לאדם מרחב לחוות בחירה, ריחוק וקשר.
נוכחות הבורא וטובו יכולים להרגיש רחוקים בתוך העולם שאנו חווים, אף שהוא ממשיך להחזיק את הכול בקיום.
ההסתר אינו טעות.
הוא יוצר מרחב לבחירה.
---
מדוע צריך לבחור בטוב כדי לקבל אותו בכבוד?
בני אדם אינם יכולים לקבל טוב באותה תחושת כבוד כאשר הם חווים את עצמם כמי שאין להם כל חלק בקבלתו או בגילויו.
טוב שמרגיש כאילו ניתן ללא כל זכות או מאמץ מצד המקבל עלול לעורר בושה.
לכן הבורא לא ברא רק יקום שבו הטוב ניתן לנו.
הוא ברא עולם שבו אפשר לגלות את הטוב, לבחור בו, לחלוק אותו עם אחרים, לחשוף אותו ולקבל אותו בכבוד.
כשאתה מתאמץ להשיג דבר, בוחר בו ועוזר להביאו לעולם, אתה נעשה שותף בגילויו.
כך נוצרות אחריות ושותפות.
---
הקבלה מתארת גם מדרגה הנקראת ״עיגול הגדול״ — האור המקיף הגדול שמעבר לצמצום.
החסידות מסבירה מה משמעות הדבר ביחסים שבין הבורא האין־סופי לבין האדם המוגבל.
במילים פשוטות, מדובר במדרגה בקשר של הבורא איתנו שאינה תלויה בכמה אנו מבינים, במידת התחושה הרוחנית שלנו או במידת הראויות שאנו מייחסים לעצמנו.
היא מקיפה את הסיפור כולו.
היא נוכחת בקרבה.
והיא נוכחת גם כאשר הקרבה מרגישה נסתרת.
פירוש הדבר שהחיים הגופניים יכולים ללמד את הנשמה:
״הבורא בחר בי מעבר לכל סיבה שאני יכול להסביר, לא רק כדי לחוש קרבה אליו, אלא כדי לחלוק איתו חיים של קשר ואחריות.״
לכן הגוף אינו רק מקום שבו הנשמה מאבדת חלק מהמודעות הטבעית שלה.
זהו המקום שבו אפשר לגלות דבר עמוק יותר:
להיבחר מעבר לכל טעם והסבר.
---
כיצד יוסף הוא משל לנשמה?
הסיפור על יוסף ואחיו נותן לנו תמונה שעוזרת להבין זאת.
אפשר להבין את יוסף כמשל לנשמה.
אחיו, בשעה שהם פוגעים בו, יכולים לייצג את החלקים באישיות הגופנית והרגשית שנעשים קנאים, חשים מאוימים, מגיבים במהירות, מנסים לשלוט, נמנעים, מרצים אחרים, פוגעים או מתקשים להקשיב.
האחים משליכים את יוסף לבור.
מאוחר יותר הם נזכרים בדבר כואב עוד יותר:
הם שמעו את אחיהם מתחנן אליהם, ולא הקשיבו.
לפי הסברו של הרבי מליובאוויטש, הכשל שלהם לא הסתכם במעשה השלכת יוסף לבור.
הייתה בעיה עמוקה יותר — היעדר הרחמים שלהם.
אחיהם התחנן, והם אטמו את עצמם לכאבו.
---
אותו דבר יכול לקרות בתוך האדם.
הנשמה מתחננת:
״השתמש בחיים האלה כדי לעשות טוב.״
״אל תבזבז את הזמן שלשמו באתי לכאן.״
״תן לי מקום במערכות היחסים שלך.״
״השתמש בגוף הזה ובחלק הזה של העולם כדי לגלות את טובו של הבורא.״
ולפעמים מערכת העצבים אינה רוצה להקשיב.
היא מקהה רגשות, מנסה לשלוט, נמנעת, מרצה אחרים, רודפת אחר הנאה גופנית או אחר כסף ואישור.
לא מפני שאין לאדם נשמה, אלא מפני שההישרדות עלולה להישמע חזק יותר מן הקשר.
הבעיה העמוקה אינה רק ההתנהגות הלא־בריאה.
האדם עלול להפוך לקהה כלפי החלק בתוכו שמבקש חיים בעלי משמעות רבה יותר.
לכן מודעות, חמלה, גבולות וסליחה עצמית חשובות כל כך.
---
כיצד מודעות, חמלה וגבולות נענים לקריאת הנשמה?
מודעות פירושה להבחין שוב בתחינה.
חמלה פירושה להתייחס לכאב באכפתיות במקום להתעלם ממנו, לתקוף את עצמך או להעמיד פנים שהוא אינו חשוב.
אפשר לומר:
״אני מרגיש בודד.״
״למדתי להשתמש בכסף, בהנאה גופנית, בשליטה, בריצוי אחרים או בהימנעות כדי להקהות כאב שהיה קשה מדי להתמודד איתו.״
הדבר אינו מבטל את האחריות.
חמלה עצמית פירושה:
״יש סיבה לכך שנהייתי כפי שאני, ואני עדיין אחראי למה שאעשה מכאן והלאה.״
גבולות פירושם להפסיק לאפשר לפחד, לדחף, לריצוי אחרים, להימנעות, לשליטה או לפגיעה לנהל את האישיות כולה.
סליחה עצמית פירושה להאמין שאפשר לשנות את הסיפור שנשבר, בלי להעמיד פנים שהפגיעה הייתה בסדר.
---
כיצד יוסף סולח בלי להצדיק את הפגיעה?
זה בדיוק מה שיוסף מראה לבסוף לאחיו.
הוא אינו אומר להם שמה שעשו היה בסדר, ואינו מסיר מהם את האחריות.
הוא אומר שהם התכוונו לפגוע בו, ובו בזמן הבורא הוציא טוב מתוך הסיפור.
יוסף מגלה אז את הטוב העמוק יותר דווקא דרך מערכת היחסים שנשברה: הוא מפרנס את אחיו, מדריך אותם, סולח להם ועוזר להם להתמודד עם מה שקרה בלי להרוס אותם.
זהו המשל העמוק יותר.
---
הנשמה אינה מגלה שנבחרה מעבר לכל טעם והסבר רק מפני שהיא רוחנית, רגישה, חכמה או קרובה לבורא באופן טבעי.
היא מגלה את הבחירה העמוקה הזאת כאשר החיים הגופניים עצמם נעשים חלק מן הקשר.
הגוף ומערכת העצבים לומדים להפסיק לחיות בעיקר דרך קהות רגשית, שליטה, ריצוי אחרים, הימנעות או פגיעה, ולהפוך לשותפים בחמלה, באחריות, בסליחה, בגבולות ובתיקון.
אז הנשמה יכולה להכיר בכך:
״לא נבחרתי בגלל התכונות החיוביות שלי.״
״נבחרתי מעבר לכל טעם והסבר.״
״והבורא רוצה שהחיים הגופניים האלה, הגוף הזה, הבחירות האלה, ואפילו תיקון מה שנשבר, יהיו מקומות שבהם טובו מתגלה.״
---
הדבר גם עוזר להסביר את המושג כפרה — ניקוי ותיקון.
כפרה אינה פירושה להעמיד פנים שהנזק מעולם לא התרחש.
ברובד העמוק ביותר, המקום השבור עצמו מתוקן ומתחיל לגלות טוב.
הפגיעה נותרת פסולה.
האחריות נותרת ממשית.
אבל הסיפור כבר אינו מסתיים בפגיעה.
החלק השבור נעשה חלק מן הדרך לתיקון.
סיפורו של יוסף התחיל בקנאה, בבגידה ובסבל.
בסופו של דבר, הוא נעשה סיפור שבאמצעותו אנשים קיבלו מזון, משפחה שוקמה וחיים ניצלו.
החושך לא הפך לטוב.
הטוב התגלה דרך מה שאנשים עשו עם החושך.
---
מדוע הגוף אינו נפרד מתכלית הנשמה?
בעולם הנשמות, הנשמה יכולה לחוות קרבה, שמחה והנאה עם הבורא.
אבל בתוך החיים הגופניים היא יכולה לגלות דבר עמוק יותר: הבורא בחר בה מעבר לכל סיבה שאנו יכולים להסביר, לא רק כדי לקבל עונג רוחני, אלא כדי לתת, לתקן, לקחת אחריות, לסלוח בלי להכחיש את הפגיעה, לנהוג בחמלה בלי לוותר על גבולות ולעזור לגלות את טובו דרך החיים הגופניים.
לכן הגוף אינו נפרד מתכלית הנשמה.
זה המקום שבו תכלית הנשמה נעשית למעשה.
מבוסס על רעיונות המבוארים בחסידות חב״ד.
---
מדוע תיקון מערכות יחסים הוא התיקון העמוק ביותר?
יש כאן עוד לקח רב־עוצמה.
הבורא גדול מיוסף, ולכן אפשר לבקש ממנו לנהוג בנו בטוב רב אף יותר מזה שיוסף גילה כלפי אחיו לאחר שפגעו בו.
ותיקון מערכות יחסים בין בני אדם הוא אחד החלקים הקשים ביותר בעבודה הזאת.
על פי שיחה של הרבי מליובאוויטש המבארת מדרש, כאשר בני אדם משקיעים עבודה אמיתית בקשרים ביניהם, אפשר להבין זאת כמעין הבאת קרבן כפרה בשם הבורא על הסבל שהאנושות חוותה בעקבות הבריאה.
הכאב אינו המטרה.
התיקון הוא המטרה.
והתיקון העמוק ביותר מתרחש כאשר מקום שפעם הכיל כאב, בושה, ריחוק או בגידה נעשה מקום שבו מתגלים יותר חמלה, אחריות, קשר וטוב.
Explore the NextSelf Blog. Start with this post explaining the world of souls, and what does it mean to be light? And my Youtube. Content is published to this facebook first and a few days later, to the blog.
The blog lists all the difference patterns to study, understanding patterns is how one can develop 'Daas' [felt knowing].
Content does not provide medical services or professional counseling, and it is not a substitute for professional medical care.